בחודש יוני 2011 פנתה המשטרה למספר ספקי אינטרנט והודיעה להם כי בכוונתה לדרוש מהם לחסום גישה לגולשים מישראל לאתרים אשר על פי החומר המצוי במשטרה הינם אתרי הימורים. לספקיות האינטרנט ניתנה ההזדמנות להציג את טיעוניהן כנגד הצווים הללו.
ספקית האינטרנט היחידה אשר נענתה לאתגר הייתה 012 סמייל, אשר טענה כי הצווים הוצאו בחוסר סמכות. המשטרה דחתה את הטענות והודיעה ל-012 כי על פי פרשנות תכליתית של חוק העונשין מוקנית לה הסמכות הדרושה להוצאת הצווים.
איגוד האינטרנט הישראלי פנה למשטרה בבקשה לקבל פירוט בדבר מקור הסמכות הנטענת, ולאחר שלא זכה לתגובה כלשהי מהמשטרה, הגיש איגוד האינטרנט עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.
בהחלטה שניתנה על ידי השופטת מיכל רובינשטיין נקבע כי אין למשטרה סמכות להורות על חסימת גישה לאתרי אינטרנט מכח הוראות חוק העונשין המאפשרות לה סגירת חצרים בהם מתנהלת פעילות הימורים. עוד קבע בית המשפט כי אין למשטרה את הסמכות להוציא צווים כנגד ספקיות האינטרנט, שהן צד שלישי לענין.
ההחלטה כוללת מספר קביעות חשובות באשר לזכות הגישה למידע, ואלה העיקריות שבהן:
- זכות הגישה למידע הינה זכות בעלת ערך חוקתי, והיא נגזרת מזכותו של אדם לחופש הביטוי. ללא גישה פתוחה למידע אין האדם יכול לממש את זכותו לחופש הביטוי. בית המשפט טבע ביטוי חדש, שסביר להניח שעוד נזכה לשמוע בעתיד: "אם אין מידע, אין דעה."
- האינטרנט הו אמצעי דמקורטי המקדם את עקרון השוויון ומציב מחסום בפני פגיעה בחופש הביטוי.
- לאור מעמדה של זכות הגישה למידע ולאור מהותה של רשת האינטרנט יש להטיל מגבלות מעטות וצרות על השימוש באינטרנט.
- לענין חופש הביטוי אין לבחון את תוכנו של המידע שהגישה אליו מתבקשת. גם אם מדובר במידע אשר נתפס בעינינו, מבחינה מוסרית, כרע (גזענות, שימוש בסמים) הרי שזה עדיין מידע, וחופש הביטוי הינו חובק כל, ללא אבחנה בין סוגי הביטויים או תוכנם.
- גם אם הפעילות באתרי הימורים מוגדרת על ידי המחוקק כפעילות בלתי חוקית ("בעלת ערך חברתי שלילי") הרי שעדיין יש באותם אתרים טקסטים, תמונות ותכנים אחרים שהם בבחינת "מידע".
- בסוג של הערת אגב הביע בית המשפט את דעתו כי להבדיל מחסימת אתרים, הרי שהוראה לחברות כרטיסי האשראי לא לכבד חיובים מאתרי הימורים היא פעולה המונעת את פעולת ההימור עצמה, ואין בה כדי לפגוע בחופש הגישה למידע.
- גם אם המידע המצוי באתרי הימורים הינו מידע בעל "ערך חברתי נמוך" הוא עדיין מידע, ולפיכך מניעת הגישה אליו מהווה פגיעה בחופש הביטוי והיא חייבת לעמוד במבחנים החוקתיים.
בהמשך, בחן בית המשפט את השאלה האם הצווים שהוציאה המשטרה עומדים במבחנים החוקתיים הדרושים.
חוק העונשין מאפשר למשטרה להורות על סגירת "מקום משחקים אסורים". מונח זה מוגדר כ"חצרים". בית המשפט קבע כי "חצרים" משמעו מקום פיזי, ואתר אינטרנט אינו מקום פיזי.
בית המשפט הוסיף וקבע כי החוק מסמיך את המשטרה להורות על סגירת "מקום" אולם הוא אינו מסמיך אותה להורות לצד שלישי למנוע גישה לאותו "מקום".
גם מבחינה תכליתית קבע בית המשפט כי המחוקק לא ייעד את חוק העונשין במתכונתו הנוכחית על מנת לאפשר למשטרה להוציא צווים המופנים לספקי אינטרנט בדרישה לחסום גישה לאתרים.
לסיום, מצא בית המשפט לנכון לציין כי מספר הצעות שעלו בפני הכנסת להסמיך את המשטרה לסגור אתרי אינטרנט העוסקים בהימורים או לחסום את הגישה אליהם לא עברו.
בית המשפט קיבל את העתירה וקבע כי אין למשטרה את הסמכות להוציא את הצווים אשר הוציאה לספקיות האינטרנט.
פסק דין זה הינו המשך לפסק הדין בענין רמי מור, אשר קבע כי אין לבתי המשפט סמכות להורות על חשיפת פרטי גולש על ידי ספק אינטרנט או אתר אינטרנט, בהעדר הסמכה מפורשת לעשות כן על פי חוק.
הכותב הינו עורך דין המתמחה בדיני אינטרנט, מחשבים, קניין רוחני ומשפט מסחרי
עורך דין אושר בן-עזרי 